המצור על ירושלים (588 לפנה"ס)

המצור על ירושלים
ירושלים עולה באש בעת המצור, ציור משנת 1896
ירושלים עולה באש בעת המצור, ציור משנת 1896
ירושלים עולה באש בעת המצור, ציור משנת 1896
מלחמה: מלחמת בבל–יהודה
תאריכים ינואר 587 לפנה"ס (או דצמבר 589 לפנה"ס) – יוני 586 לפנה"ס
מקום ירושלים
קואורדינטות 31°47′00″N 35°13′00″E / 31.7833°N 35.2167°E / 31.7833; 35.2167
תוצאה ניצחון בבלי וחורבן ירושלים והמקדש
שינויים בטריטוריות הפיכת יהודה לפרובינציה בבלית
הצדדים הלוחמים

ממלכת יהודה

האימפריה הבבלית החדשה

מנהיגים
צדקיהו (מלך יהודה)  נבוכדנצר השני (מלך בבל) 
טוען את הלשוניות...
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
המצור של נבוכדנאצר על ירושלים, מתוך כתב יד ספרדי, שלהי המאה ה-10
מפת המצור משנת 1732, אוירה בידי הנזיר הצרפתי אוגוסטין אנטואן קלמה. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
מפת המצור משנת 1732, אוירה בידי הנזיר הצרפתי אוגוסטין אנטואן קלמה. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

המצור על ירושלים על ידי נבוכדנאצר בימי צדקיהו המלך החל בעשרה בטבת, בינואר שנת 587 (או דצמבר 589) לפנה"ס, והסתיים בט' בתמוז, יוני 586 לפנה"ס בחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון. ספר מלכים מתאר רק את שלביה האחרונים של המערכה על ירושלים ואת חורבן העיר[1], אך פרטים רבים על השתלשלות המצור עולים מנבואות ירמיהו ויחזקאל.

יחסי יהודה עם עמי האזור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכח סכנת האויב שיגר צדקיהו שליחים למצרים כדי לגייס סיוע צבאי, ובייחוד גייסות רכב, כפי שמעידים דברי יחזקאל[2] וכנראה גם אחד ממכתבי לכיש (חרס ג, שו' 14 ואילך: "ירד שר הצבא כ[נ]יהו בן אלנתן לבא מצרימה"). פרעה חפרע נעתר באיחור רב להחיש לארץ חיל-עזר שאילץ את הבבלים להסיר את המצור מעל ירושלים לזמן קצר כדי לקדם את פני הצבא המצרי[3]. מנבואות הפורענות של יחזקאל על מצרים ומן התאריכים שבכותרותיהן ניתן להסיק שפעולת הנפל המצרית אירעה באביב 587, כלומר כשנה לאחר התחלת המצור. התערבותה של מצרים גרמה לאשליות שווא של ביטחון בירושלים, נגדן התריע ירמיהו, אך חיל המשלוח המצרי הקטן אכזב[4], והמצור התחדש.

כיבוש ירושלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק ח' ואילך, השתמרה ידיעה על צעד שנקט צדקיהו בעת התחלת המצור על העיר:

הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ

— ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוקים ח'–ט'

צעד זה ננקט ככל הנראה לא רק בשל רגשות הומניים או דתיים, אלא ככל הנראה גם מעשיים: להגדיל בכך את כוח האדם העומד לרשות המגינים (עד כמה שהדבר נוגע לשחרור עבדים זכרים). אולם ככל הנראה בעת ההפוגה הזמנית במצור הבבלי, משרווחו האשליות שמלך בבל לא יחדש את המצור, חזרו "השרים וכל העם" אשר שחררו את עבדיהם וכבשו עבדים אלו שנית לעבדות[5]. על כך הגיב ירמיהו בנבואה קשה על עם יהודה[6].

הזמן הרב שנדרש לנבוכדנאצר לכבוש את ירושלים מעורר פליאה. שהרי לאחר גלות יהויכין הוחלשה יהודה במידה ניכרת, ומה עוד שבירושלים היו הדעות חלוקות בדבר המדיניות הנכונה שיש לנקוט, בין המצדדים במלחמה נגד בבל עד הסוף, לבין חסידי הפיוס שתבעו כניעה לבבל, וביניהם ירמיהו וחוגים מסוימים מקרב הצבא, שהשתכנעו בחוסר הסיכוי להצלחת המלחמה. למרות כל אלו נמשך המצור שנה וחצי (ולפי שיטתו של מלמט, לפיה נמנו שנותיו של צדקיהו לא מניסן אלא מתשרי - שנתיים וחצי).
לצורך המצור נזקק נבוכדנאצר לטובי שריו[7], שאחדים מהם מילאו כעבור שנים משרות רמות בממלכת בבל (כמו נרגל-שראצר, שהיה לימים מלך בבל), וכן הסתייע במיטב הטכניקה של קרבות מצור שהייתה קיימת באותה עת - הקפת המקום בדייק, שפיכת סוללות לעבר חומות העיר והשימוש במכונות מצור (כרים ואילים) לקעקוע החומות[8].

בעת המצור, מקצת אנשי ירושלים הסגירו את עצמם לידי הבבלים בשנה האחרונה למצור. על כך מלמדים דברי צדקיהו לירמיהו: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל-יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל-הַכַּשְׂדִּים פֶּן-יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ-בִי"[9]. ייתכן שעריקים אלו נמנו על 832 הגולים שלפי הרשימה בספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק כ"ט, גלו מירושלים בשנת 18 לנבוכדנאצר, היינו עדיין בעת המצור על העיר. למרות כל זאת, מן האמור במקרא עולה, שהגורם שהכריע בנפילת ירושלים היה הרעב הכבד שהציק לתושביה[10], שבוודאי התרבו על ידי זרם פליטים מערי השדה שביקשו מקלט בירושלים עם בוא הצבא הבבלי.

חורבן ירושלים ויהודה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים, ציור של רמברנדט, 1630

המצור נמשך עד לט' בתמוז 586 לפנה"ס (היא השנה ה-19 של נבוכדנאצר וה-11 של צדקיהו) עת הובקעה החומה, והסתיים בחורבן הבית בז' באב[11]. החומה הובקעה ככל הנראה בצידה הצפוני של העיר, צד שהיה הנוח ביותר לחדירה אל העיר. הימצאותו של צדקיהו בשלב הקריטי של המצור בשער בנימין, והתכנסותם של שרי בבל לאחר הבקעת החומה בשער התווך[12] - שני שערים שבחומה הצפונית, מעידים שהפריצה הייתה אכן בצד הצפוני.

חודש לאחר נפילת העיר החריבו הבבלים את חומות העיר ובתיה, שרפו את המקדש ואת הארמון[13]. מה שנותר מכלי הפולחן במקדש ומאוצרות בית המלך לאחר מה שנלקח בגלות יהויכין, הושחת או נלקח. עדות מוחשית לאסון שפקד את ירושלים העלו החפירות הארכאולוגיות, הן בעיר העליונה והן במדרון המזרחי של גבעת העופל, שם התגלה הרס מוחלט של בנייני העיר, מעשה ידי הבבלים. מחמת ממדי החורבן באזור זה נבצר מנחמיה, כעבור 150 שנה, לשקם את עיי החורבות שבמקום והוא נותר מחוץ לחומה שהקים במרומי התל[14]. ואילו בעיר העליונה, ליד מגדל ששמר על קו הביצור הצפוני (שנמשך דרומה לרחוב השלשלת של היום), נתגלתה רצפה חרוכה ועליה חיצים שהיו בשימוש הצבא הבבלי - כל אלו עקבות לקרב הסופי עם אויב שהסתער מצד צפון.

האוכלוסייה ששרדה בעיר, ועמה אלו שהסגירו את עצמם בעת המצור לידי הבבלים, וכן תושבי ערי יהודה האמידים יותר, את כל אלו הגלה נבוזראדן לבבל. ביהודה השאיר נבוזראדן רק "מִן-הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם מְאוּמָה"[15]. עד שנרצח עמד גדליהו בן אחיקם בראש האוכלוסייה היהודית הענייה שנותרה ביהודה, אך עם הירצחו התפוררה הקהילה לגמרי. אירוע זה מצוין עד היום בצום גדליה.

גורלן של הערים השכנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באשר לערי יהודה האחרות, העדויות הארכאולוגיות מצביעות על כך שמרבית ערי המבצר ירדו אמנם מגדולתן כבר קודם לכן, אך מסוף ימי בית ראשון התגלו עקבות של הרס מוחלט באתרים השוכנים בחבליה השונים של יהודה: חבל לכיש, תל בית מירסים, בית שמש וגזר בגבול השפלה והאשדות המערביים של ההר; בית צור, ח'רבת רבוד (כנראה העיר דביר) ורמת רחל, בנוסף לירושלים בתוככי חבל ההר; בספר הדרומי - כנראה ערד, תל מלחתה ותל משוש; אף עין גדי המרוחקת לא ניצלה מחורבן. בחומות עין גדי גם נמצאו תקועים צרורות חיצים מן הטיפוס שהיה בשימוש הצבא הבבלי, ובחומת לכיש נחשפה אבן-קלע שנורתה כנראה על ידי חייל מצבא נבוכדנאצר.

תמונה שונה לחלוטין התגלתה באזור שמצפון לירושלים, שם שפר גורלם של יישובי ארץ בנימין. את סימני החורבן בבית-אל ותל א-נצבה (מצפה) שיוחסו בעבר לימי נבוכדנאצר יש ליחס - יחד עם סימני החורבן שנחשפו בגבעה (תל אל-פול) ובגבעון[16] - לזמן מאוחר יותר. כנראה, גם בענתות (תל ראס-אבו חרובה), עיר מולדתו של ירמיהו, ובמוצא לא פסק היישוב באותו פרק זמן, וכך כנראה גם ברמה, ששימשה כמקום מפקדתו של נבוזראדן, המצביא הבבלי בסיום המערכה על ירושלים וכתחנת מעבר לגולי יהודה לאחר כיבוש הבירה[17]. לכן מסתבר, שהיישוב בנחלת בנימין לא נפגע באופן משמעותי, בניגוד למצב בשאר חבלי יהודה. את סיבת הדבר יש לבקש בניתוקו של חבל ארץ זה, שהיה בחזקת חטיבה טריטוריאלית נפרדת[18] מעל יהודה כבר בשנת 589/588. לכן נבחר אזור זה על ידי הבבלים לאחר חורבן הבית כמרכז של שארית הפליטה, ומצפה הפכה למקום מושבו של גדליהו, נציב יהודה מטעם בבל (על-פי נחמיה, ג', ז', הוסיפה מצפה לשמש מקום מושב הפחה אף בתקופה הפרסית).

בהקשר זה מעניינת גם תקרית שסיבכה את הנביא ירמיהו: בשעת ההפסקה הזמנית של המצור הבבלי על ירושלים עקב הופעת חיל המצב המצרי, מנסה הנביא, כרבים מתושבי הבירה, לעבור לארץ בנימין. אולם צעד זה החשיד אותו בבגידה כטענתו של יראיה בן שלמיה, מפקד שער בנימין: "אֶל-הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל"[19] - זאת אל-נכון משום שארץ בנימין נחשבה כטריטוריה בשליטת האויב.

ראיה נוספת להנחה כי נמנע אז הרס של ארץ בנימין ייתכן כי נמצאת ברשימת עולי בבל הראשונים[20]. לפי רשימה זו חזרו שבי ציון בעיקר לערי בנימין, עובדה המוכיחה כנראה שערים אלו לא נחרבו והתאפשר לשבים להיאחז בהן. עניין מיוחד יש בשלוש הערים לוד, חדיד ואונו, ששכנו בקרבת "דרך הים" - עורק תחבורה החיוני לצבא בבל - ולפיכך לא יכלו להתגונן מפני האויב ונכנעו ללא התנגדות. פרט לערי בנימין נזכרו ברשימת העולים רק בית-לחם ונטופה. בנוגע למקום האחרון מעניינת העובדה, שמבין שרי החיילים שנתרכזו סביב גדליהו במצפה, היחידים שעיר מוצאם צוינה במפורש - שריה בן-תנחומת ובני עיפי וחבורתם - הם אנשי נטופה[21]; כלומר, חיל יהודה באזור זה לא הושמד לחלוטין ולא הוגלה לבבל. כמו כן שימשה עדיין לאחר חורבן הבית סביבת בית לחם כמקום יישוב וכתחנה בדרך למצרים[22]. על יסוד עובדות אלה ניתן כנראה להסיק, שאף ביהודה נותרו מובלעות שלא התנגדו בחריפות לצבא בבל ועל-כן לא הושמד היישוב בהן כמו בשאר חבלי הממלכה.

עדות תעודות לכיש וערד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מה שהתרחש בזמן המצור על ירושלים ביהודה לא קיימות ידיעות מן המקרא. רק הערת אגב מעלה את שמן של שתי ערים נוספות שסביבן התחוללו קרבות מצור - לכיש ועזקה (תל זכריה): "וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל-לָכִישׁ וְאֶל-עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר"[23]. מידיעה זו, המתייחסת לשנת המצור הראשונה, קודם לבואו של חיל המשלוח המצרי (כאשר ירמיהו התהלך עדיין חופשי וראה פתח של תקוה לגורל המלך:[24]), מסתבר שמיד בראשית פלישתם מיהרו הבבלים לכבוש את מרבית יהודה, ורק שתי הערים הללו נותרו לשמור על הגישה לירושלים מדרום-מערב.

השלמה מסוימת לידיעות אודות ההתרחשויות ביהודה קיימות בממצאים הארכאולוגיים והאפיגרפיים שהתגלו בכמה מערי יהודה, שיש בהם להמחיש את האירועים של סוף ימי בית ראשון. בין אלו נודעת חשיבות מיוחדת לאוסטרקונים שנחשפו בלכיש שכבה II, ובערד שכבה VI.

ממצאים מלכיש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרסי לכיש הם קבוצה של 21 חרסים כתובים בדיו, ובה 18 מכתבים (מס' 2–18, 21); רשימת שמות (מס' 1); רשימת שמות ומספרים (מס' 19); וחשבון משלוח (מס' 20). פרט לשלושה, כולם נמצאו בשנת 1935 בחדר המשמר שבין השער החיצוני לשער הפנימי של העיר, וזאת בתוך שכבת שרפה המיוחסת לחורבנה של לכיש בידי הבבלים בשנת 588/587. מתוכם רק שישה אוסטרקונים נשתמרו במצב תקין וניתנים לקריאה. לשון המכתבים קרובה ללשון ספרי מלכים ופרקי הפרוזה שבספר ירמיהו, אם כי יש בהם גם מילים וביטויים שאינם מצויים במקרא. המכתבים נכתבו בידי אדם בשם הושעיהו[25], והוא נשלח אל "אדונו" יאוש (=צורה מקוצרת של יאשיהו), שהיה ככל הנראה מפקד לכיש (בה נמצאו המכתבים). הושעיהו, המכנה עצמו במכתבים אלו "עבדך כלב", כסמל לכפיפות, היה ככל הנראה ממונה על אחת המצודות שבסביבה. לא כל העניינים הנידונים במכתבים אלו נהירים, אך המכתבים עוסקים בעיקר במספר נושאים, המשקפים את האווירה המדינית והצבאית בעת כתיבתם.

במכתב מס' 3 מספר הושעיהו שהוגד לו כי שר הצבא, כניהו בן אלנתן, ירד מצרימה ושלח כמה מאנשיו לקחת דבר-מה. הוא מודיע ליאוש שהוא מעביר אליו מכתב של טביהו עבד המלך שהתקבל באמצעות הנביא, לאמור "הִשָמֵר". הדברים מזכירים את סיפור המעשה בנביא אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים, בן מפלגתו של ירמיהו, שברח מפני יהויקים מצרימה, ועל אלנתן בן עכבור ואנשיו שרדפו אחריו, החזירוהו לירושלים ושם הומת[26]. אך גם אם ישנו דמיון מסוים בין שני המקרים אין בשום פנים לזהות ביניהם, ולו רק בשל העובדה ששמותיהם של שרי הצבא אינם זהים.

בהקשר לכך יש עניין מרובה במכתב מס' 6, בו מודיע הכותב שקיבל את מכתב המלך ואת מכתבי השרים והנה "דברי ......ה[...] לא טבים לרפת ידיים". ובהמשך: "ועתה אדני הלא תכתב אלהם [לאמר למ]ה תעשו כזאת ב[...]יהו". טור-סיני משלים במקום המקוטע הראשון "ה[נבא]", ובשני "ב[אר]יהו", ומשווה זאת לדברים שנאמרו על ירמיהו הנביא: "וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל-הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה כִּי-עַל-כֵּן הוּא-מְרַפֵּא אֶת-יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל-הָעָם"[27]. אולברייט, ח"א גינזברג ואחרים משלימים במקום הראשון "ה[שרים]" ובשני "י[ר]שלם", ודוחים את הזיהוי עם אוריהו הנביא מכל וכל. ברם, בדיקת התצלומים המקוריים מראה (לדעת פרופ' אביגד) ששתי ההצעות אינן מבוססות. כך או כך, ממכתב זה משתקפת תקופה של הכנה למלחמה ומציאות מדינית של השלטון בירושלים הדוגל בקו פרו-מצרי (שר הצבא ירד מצרימה!) ושל מתנגדי קו זה, המרפים בדבריהם את ידי העם.

הד הימים הגורליים ההם נשמע במכתב מס' 4, המסתיים בתיאור דרמטי של מצור ומלחמה:

ישמע ה' [את] אדני עת כים. שמעת טב ועת בכל אשר שלח אדני כן עשה עבדך. כתבתי על הדלת ככל אשר שלח [אדני א]לי וכי שלח אדני על דבר בית הרפד, אין שם אדם. וסמכיהו לקחֹה שמעיהו ויעלהו העירה ועבדך אי[ננ]י. שלח שמה את הע[ד] כי אם בתסבת הבקר וידע כי אל משאת לכִש נחנו שֹמרִם ככל האֹתֹת אשר נתן אדני כי לא נראה את עזקה

ברור שדברים אלו נכתבו ערב נפילת לכיש ועזקה, והם תואמים להפליא את הכתוב בירמיה לד, ז: "וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל-לָכִישׁ וְאֶל-עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר".

ממצאים מערד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתבי ערד נחשפו על ידי יוחנן אהרוני בערד בשנים 1962–1964. במקום זה, השוכן באזור מדברי, נחשפו שרידי מצודה מהתקופה הישראלית, שהתקיימה בשלבים שונים במשך כל תקופת קיומה של ממלכת יהודה. המצודה שימשה כנראה תחנה ממלכתית שסיפקה צידה לדרך (בעיקר יין, שמן וקמה) לעוברי אורח שהיו בשליחות הממלכה. בשעת הצורך היא נדרשה גם לספק כוחות לוחמים. הממונה על מחסני המצודה הממלכתית היה אלישיב בן אשיהו; אליו הופנו המכתבים ובהם הוראות או משאלות למסירת הצידה. על מעמדו של אלישיב מעידה גם מציאת שלוש חותמות (כמות גדולה מאוד) הנושאות את שמו באחד מחדרי המצודה. אלישיב שמר על המכתבים בארכיון כאסמכתאות מנהליות. בארכיון זה נמצאה קבוצה של 17 מכתבים, מהם 9 פחות או יותר שלמים. הם מיוחסים לשכבה VI, כלומר, לסוף ימי בית ראשון.

במכתב אחד (מס' 1) מצווה אלישיב על ידי הממונה עליו לתת כמות מסוימת של יין לכתים (כנראה חיילים שכירים יווניים שהיו בשירות מלך יהודה) וכן קמח לעשיית לחם, והוא מצטווה גם לרשום את יום המסירה.

אחד האוסטרקונים המעניינים ביותר (מס' 24) ענינו מדיני-צבאי, והוא כתוב משני צדדיו, אלא שצד הפנים מחוק ואין לדעת אל מי מופנה המכתב (ככל הנראה למפקד המצודה). במכתב הוראה דחופה לגייס מכסה מסוימת של אנשים בערד ובמקום אחר (קינה?) לשלחם בידי מלכיהו בן קרבאור לרמת-נגב ולהפקידם שם בידי אלישע בן-ירמיהו, על מנת לקדם פני התקפה אדומית צפויה. המכתב כולל גם התראה, כי הפקודה היא דבר המלך ובנפשם הוא אם לא ימלאו אחריו:
מערד ... ומקינ (ה ...)ה. ושלחתם. אתם.רמת.נג[ב בי]ד.
מלכיהו בן קרבאור. והבקידם.על.יד אלישע בן ירמיהו.
ברמת נגב. פן יקרה.את העיר דבר. ודבר המלך אתכם בנבשכם.
הנה שלחתי. להעיד בכם. הים.האנשם.את. אלישע.פן. תבא.אדם. שמה.

במכתב זה בא לכלל ביטוי מציאות אופיינית של חבל הספר, שבו שוכנות ערד ורמת-נגב (חורבת עוזה?). המלחמות עם האדומים היו תכופות למדי. אהרוני סבור, שהמדובר הוא בהתקפה שערכו האדומים בימי יהויקים בשנים 598–600, סמוך למסעו הראשון של נבוכדנאצר, ערב חורבן הבית הראשון. דומה, כי גם דברי הזעם על אדום, המצויים בספרי המקרא השונים, מתייחסים לחלקו של אויב זה בחורבן הסופי של ממלכת יהודה[28].

ממצאים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימנים לחדירתם של האדומים לנגב, ובכלל זאת לבקעת באר שבע, קיימים בממצא הארכאולוגי והאפיגרפי. יישובים בנגב שחיזקו וביצרו יאשיהו ומלכי יהודה שקדמו לו נתפסו בידי האדומים: בתל מלחתה ובתל ערוער נמצאו כלים מטיפוס אדומי, ובתל ערוער נתגלה חותם אבן עם הכתובת "לקוסא" (קוס הוא שם האל הלאומי של אדום). גם בחירבת עוזא נמצאו כתובות המעידות על תפיסת המקום בידי האדומים, וכיוצא בזאת נראה שתל משוש נחרבה במאה הששית לפני הספירה בידיהם. הממצא הקרמי והאפיגרפי מן התקופה שלאחר חורבן בית ראשון באתרים שונים בדרום הר יהודה ובנגב הצפוני, בעיקר בערד ובאר שבע, מעיד על אוכלוסייה אדומית וערבית שנאחזה בחבלים אלו.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוקים א'–כ"ב; והמקבילה בספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוקים ד'–כ"ז
  2. ^ ספר יחזקאל, פרק י"ז, פסוק ט"ו
  3. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ז, פסוקים ה'–י"א
  4. ^ ספר יחזקאל, פרק י"ז, פסוק י"ז; פרק ל', פסוקים כ'–כ"ו; מגילת איכה, פרק ד', פסוק י"ז
  5. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק י"א
  6. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוקים י"ב–כ"ב
  7. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוקים ג'–י"ג
  8. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק א'; ספר ירמיהו, פרק ל"ב, פסוק כ"ד; ספר ירמיהו, פרק ל"ג, פסוק ד'; ספר יחזקאל, פרק ד', פסוקים א'–ב'; ספר יחזקאל, פרק י"ז, פסוק י"ז; ספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק כ"א
  9. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק י"ט
  10. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק ג'; ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק ו'; וכן ספר ירמיהו, פרק ל"ז, פסוק כ"א; ספר יחזקאל, פרק ה', פסוק י'; מגילת איכה, פרק ד', פסוקים ד'–י'
  11. ^ לפי ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק י"ב: בי' באב
  12. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק ז'; ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ג'
  13. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק ח'; ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק י"ב
  14. ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוקים י"ב–י"ד
  15. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק י'
  16. ^ הנזכרת אף לאחר חורבן ירושלים בספר ירמיהו, פרק מ"א, פסוקים י"ב–ט"ז
  17. ^ ספר ירמיהו, פרק מ', פסוק א'
  18. ^ ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוק כ"ו; ספר ירמיהו, פרק ל"ב, פסוק מ"ד; ספר ירמיהו, פרק ל"ג, פסוק י"ג
  19. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ז, פסוק י"א ואילך
  20. ^ ספר עזרא, פרק ב', פסוקים כ"א–ל"ה; ספר נחמיה, פרק ז', פסוקים כ"ה–ל"א
  21. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק כ"ג; ספר ירמיהו, פרק מ', פסוק ח'
  22. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"א, פסוק י"ז
  23. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק ז'
  24. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוקים א'–ה', פסוקים כ"א–כ"ב
  25. ^ שמו מופיע רק במכתב מס' 3
  26. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ו, פסוקים כ'–כ"ד
  27. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק ד'
  28. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"ט, פסוקים ז'–כ"ב; ספר יחזקאל, פרק כ"ה, פסוקים י"ב–י"ד; ספר עובדיה, פרק א', פסוקים י'–י"ד; ספר יואל, פרק ד', פסוק י"ט; ספר תהלים, פרק קל"ז, פסוק ז'; מגילת איכה, פרק ד', פסוקים כ"א–כ"ב